אוסטרליה מיי לאב

אוסטרליה-

לנסות לסכם חמישה חודשים על נייר הייתה מטלה לא קלה שהצבתי לעצמי, וידעתי שאת כל מה שעברנו וחווינו לא אצליח לדחוס פנימה ועדיין לשמור אתכם ערניים 😊 אז החלטתי להתרכז בצד שבאמת היה שונה מטיולים קודמים.

הצד שמשלב תינוקת לחיים, לחלומות, לתשוקות, ולמסלולים.

מתחילים-

אז בחרנו את אוסטרליה, למרות המרחק, הטיסות הארוכות, והידיעה שברגע שנעלה על המטוס אנחנו שלושה יצורים שצריכים לחיות בשלום אחד עם השני בלי עזרת הורה/אח/חבר.

בחרנו כי רצינו להיות בטוחים שאם חלילה נצטרך עזרה רפואית היא תהיה זמינה במרחק נסיעה, בלי זיקה (היתוש המעצבן) בסביבה או גורמי רעש אחרים שיגרמו לסבתות להתקפי לב קטנים.

לזאת הצטרפה עובדה אחת קטנה וחשובה, שהיה ברור שרוב הסיכויים שאם לא היום רק עם תינוקת אחת, אז אימתי?

את היום של הטיסה יהיה קשה למחוק לי מהמגרה בה אני שומרת זיכרונות קשים.

מרפי ארב בפינה, ודווקא אז היא לא ישנה דקה אחת תמימה , ואנחנו, כל אחד מתנהל בשקט של עצמו, כשבפנים הר געש חרדתי שרק מחכה לשעתו להתפוצץ.

דפיקות הלב שהיו לי ברגע שכף הרגל דרכה במטוס לכיוון בנגקוק, התחלפו בנשימות עמוקות כשראיתי שעל ידינו משפחה נוספת עם תינוק בדרך לטיול בתאילנד.

כל מה שיכולתי לבקש באותם הרגעים היה .."רק שלא יבכה ויעיר אותה... בבקשה שיישן כל הטיסה ויאפשר לשפיות שלי לחזור.

החלומות התגשמו והטיסה עברה בשלום, הוא ישן, היא ישנה כמעט לכל אורכה, והאופטימיות החלה לפלס את דרכה חזרה.

על הטיסה לסידני קשה לומר את אותו הדבר, הג'ט לג הארור, החל להראות אותותיו, ותשע שעות טיסה עברו עם מנשא מציל חיים, ותינוקת אחת עייפה.

מרגע שהגענו לאוסטרליה הבנו שקיימת מציאות חדשה, בה חייבת להתנהל תקשורת טובה ופתוחה כדי להצליח לצלוח אותה בהנאה. אותה התקשורת עזרה לנו לנהל משברים בהמשך, להצליח לזכור שאנחנו אוהבים אותה למרות לילות נטולי שינה, וגם ללמוד להעביר נסיעות ארוכות מאוד, מבלי לצאת גרושים.

המסע היה על ה- EAST COAST לכיוון צפון. בחרנו לנו מספר נקודות עצירה בדרך, בכל נקודה נשארנו לפחות עשרה ימים, ולעיתים אף יותר, וכל זאת, על מנת לייצר לכולנו שגרה בריאה ושפויה.

ידענו שהימים כבר לא תמיד יהיו זורמים או ספונטניים, והפכנו לזוג הורים שלומד מחדש איך מנהלים שגרה בלוחות זמנים.

למדנו להנות מהקצב החדש של החיים.

קצב שמאפשר לראות פחות שעות חוץ ויותר שעות המתנה להתעוררות מהשינה של הגוזלה.

במקביל זכינו בזמן איכות קריאה, צפייה, ושיחות חודרות נשמה.

למדנו למצוא את הטוב בתקופה, ולא לתת לכל התקלה לדחוק אותנו לפינה.

למדנו להתאים את עצמנו לסיטואציה החדשה, וללמד אותה לאט לאט לאיזו משפחה הצטרפה.

וכך, מצאנו שמורות טבע מרהיבות, ומותאמות לטיולי יום שמאפשרים לנו לארוז אותה במנשא ולהצליח לטייל בלי בעיה.

בילינו שעות ארוכות בטיולים רגליים בחופים.

ולמדנו שבחרנו נכון, כי אוסטרליה מדהימה ביכולתה לספק עניין לכל סוגי המטיילים, זוגות, יחידים, וגם כאלה עם ילדים קטנים.

אין ספק שאילולא הגזולה, הטיול שהיינו בוחרים לעצמנו היה נראה אחרת לגמרי,

אבל אחרי מספר ימים הפנמנו את העובדה שהחיים אומנם משתנים, והבחירות כבר לא יכולות להיות תמיד זהות, אבל זה לא אומר שהחיים נגמרים.

אפשר להמשיך לטייל, אפשר לנסוע למקומות מופלאים, לראות טבע מרהיב,

אבל צריך לדעת להכיל רגעים מאתגרים.

רגעי משבר זוגיים, רגעי משבר הוריים, רגעי חרטה על המחשבה שאולי היה עדיף בבית ליד המשפחה,

אבל כשהסערה חולפת והניסיון נצבר, מחלחלת בך ההבנה שהיצור הקטן שהתלווה אלינו יכול להיות גם סימן לזוגיות חזקה, ולאהבה גדולה שקימת בך.

בטיסה חזרה לארץ, כשהיא כבר הפכה מגוזל לנמלה קטנה, כבר חייכנו.

נזכרנו איך הרגשנו לפני כמה חודשים בודדים, והבנו שחמשת החודשים האחרונים עיצבו אותנו כהורים, כמשפחה, שעברה חוויה שלא משתווה לשום דבר שעשינו או ניסינו קודם.

כששואלים אותי אם הייתי עושה את זה שוב, התשובה ברורה,

חד משמעית כן.

אם אני ממליצה לכל משפחה?

ברורה לי העובדה שאין תשובה אחת נכונה,

אתה צריך לדעת מה נכון עבורך ועבור בן/ת זוגך, כי זה יכול להתאים לאחד, אבל לא לכולם.